האם מתקן האופניים נחשב לדייר מוגן שלא ניתן לפנותו?

דרגו את המאמר

חברת עמידר הגישה תביעה לפינוי מושכר, ודרשה לפנות דייר מנכס שבבעלותה במרכז הארץ, המשמש אותו כעסק לתיקון אופניים, בטענה כי החנות הושכרה לדייר ללא הסכמתה על ידי העירייה.

חברת עמידר הינה בעלת הנכס עליו הוקמה החנות המשמשת כעסק לתיקון אופניים. בתחילת שנות השמונים הושכרה החנות לעירייה, למטרת "חנות לתיקון אופניים". ואף בהמשך הצטבר חוב בגין דמי שכירות והתובעת נקטה בתביעות כספיות כנגד העירייה.

עמידר פנתה פעמים רבות לעירייה וביקשה להפסיק את השימוש בנכס

באותה עת העירייה מסרה את החנות לחזקת הנתבע שהינו מתקן אופניים, ולטענת עמידר החזקה בחנות נמסרה לנתבע, ללא הסכמתה. למרות דרישותיה החוזרות להפסיק את השימוש בחנות, בקשתה לא נענתה, על כן היא פנתה בית משפט השלום בפתח תקווה, ועתרה להורות על סילוק ידו של הדייר מהחנות.

הנתבע טען כי הוא עוסק בתיקון אופניים מאז היותו ילד כבן 11 שנים. במהלך השנים נמסרה לחזקתו חנות, אשר המבנה שלה נחשב למסוכן, על כן העירייה הפנתה אותו החל משנת 1980, למבנה חלופי, שהוא הנכס בבעלות עמידר.

האם השיפוץ וזמן השכירות הממושך מקנים לנתבע זכויות של דייר מוגן?

הנתבע טען כי הוא שיפץ את החנות והשקיע כספים רבים בריצוף, בתיקון הגג, ובניית קירות גבס. ומאחר והוא שוכר את הנכס למעלה משלושים שנים, זכותו בנכס נחשבת לדיירות מוגנת.

עוד הוסיף הנתבע, כי עמידר אינה רשאית להשכיר את הנכס לאדם פרטי, על כן חוזה השכירות נחתם עם העירייה, אולם הוא שילם את דמי השכירות ישירות לעמידר, לפיכך היא מודעת על החזקתו בחנות, ואף נתנה לכך את הסכמתה.

בעת הדיון הציג הנתבע בפני בית המשפט קבלות רבות ושוברי תשלום, המעידים על כך שדמי השכירות אכן שולמו, כפי שטען, ישירות לעמידר, ולא לעירייה. בית המשפט השתכנע כי החנות הושכרה למטרה קונקרטית של תיקוני אופניים, והנתבע חויב בתשלומים חודשיים, לרבות דמי שכירות ודמי שימוש. על כן הגיע למסקנה שהתובעת העניקה לו זכות שכירות כדייר קבוע, והטענה כי החנות נמסרה ללא הסכמתה נדחתה.

התובעת רשאית לדרוש את החזקה בנכס מאחר ואין הסכם מוסדר

עם זאת מאחר ובין הצדדים לא נערך הסכם מסודר וזכויותיו של הנתבע אינן מוסדרות, על פי הוראות חוק מקרקעין, השכירות אינה ניתנה לצמיתות, והתובעת זכאית לדרוש את פינויו של הנתבע מהחנות, והיא רשאית לבטל את יחסי השכירות ולקבל חזרה את ההחזקה בחנות.

בית המשפט לא קיבל את טענות הנתבע בנוגע לזכותו בנכס בדיירות מוגנת, ושוכנע כי התובעת לא התיימרה להעניק לתובע זכות זו. על כן קבע כי השיפוצים שביצע הנתבע נעשו לצרכיו האישיים, ועל דעת עצמו, ונסיבות אלה אינן הופכות את השיפוץ לזכות לדיור מוגן בדמי מפתח.

בסופו של דבר חייב בית המשפט את הנתבע לפנות את החנות תוך שנה ממועד מתן פסק הדין, ובנוסף חייב אותו לשאת בהוצאות משפט בסך של 9,500 שקלים.

ת"א 3822-07