איחור במסירת דירות שנבנו במסגרת הסכם קומבינציה, מתי ניתן לקבל פיצויים?

דרגו את המאמר

התקבלו 1 דירוגים בציון ממוצע: 5.0 מתוך 5

אל בית משפט השלום בתל אביב - יפו הוגשה תביעה לתשלום פיצויים בגין איחור במסירת שתי דירות, שנבנו במסגרת הסכם קומבינציה, שנחתם בין הצדדים ביוני 2013, לבניית בניין מגורים בשכונה בצפון תל אביב.

בהסכם הקומבינציה נקבע כי מועד המסירה יהיה שנתיים ממועד קבלת ההיתר, כאשר הנתבעת, שהיא חברת הקבלן, התחייבה להשיגו בתוך 75 ימים. התובעת טענה שמועד המסירה הצפוי היה אוגוסט 2015, אולם ביולי 2014 חתמו הצדדים על תוספת להסכם שדחתה את מועד המסירה לספטמבר 2016, וזיכתה את התובעת בפיצוי בסך 100,000 שקלים.

הצדדים החילו בסעיף להסכם הקומבינציה המקורי את חוק המכר (דירות), ובהתאם לכך הוגשה התביעה לפי ערך שכירות של 10,000 שקלים לחודש עבור כל דירה, ובהתאם לחישוב הקבוע בסעיף 5א לחוק המכר. לפיכך בכתב התביעה נתבע סך של 274,150 שקלים כפיצוי בגין האיחור עד להגשת התביעה, בצירוף 25,000 שקלים לחודש מיוני 2017 ועד מועד מסירת החזקה בדירות בפועל.

תנאי הקובע ויתור מלא על כל טענה בדבר איחור במסירה

מנגד טענה הנתבעת כי התוספת קובעת כי המועדים למסירת הדירות ימחקו והמועד החלופי שייקבע הוא ספטמבר 2016. הנתבעת הפנתה לסעיף לתוספת שבו נקבע שהיא משלמת לתובעת סך של 100,000 שקלים ולא תהיה לתובעת כל טענה או תביעה כלפיה בנוגע למועד סיום הבניה ומסירת הדירות על פי הסכם הקומבינציה. משכך טענה כי תנאי זה קובע ויתור מלא של התובעת על כל טענה בדבר איחור במסירה, ללא קשר למועד מסירת הדירות בפועל.

בסיכומיה טענה הנתבעת כי מועד המסירה נקבע לספטמבר 2016, ומעולם לא הוסכם כי לאחר מועד זה תחול עליה חובה לשלם פיצוי בגין איחור במסירה. הנתבעת הפנתה לסעיף בתוספת הקובע סילוק כל טענה בגין מועד סיום הבניה ומסירת התמורה. משכך המועד המקורי למסירת הדירה כפי שנקבע בהסכם נמחק, ואינו רלוונטי עוד וכל מה שנותר הוא המועד הסופי שנקבע בתוספת.

לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, ציין בית המשפט כי סעיף 25 לחוק החוזים מרכז מספר כללי פרשנות וקובע כי חוזה יפורש לפי שיקול דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם שיקול הדעת משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו.

הפרשנות שהציעה הנתבעת אינו הגיוני

בית המשפט הדגיש כי במצבים שבהם חוזה נתון לפרשנויות אפשריות שונות, אין להניח כי הוא נועד להטיל על אחד הצדדים חיוב בלתי סביר, ותכליתו להשיג תוצאות בעלות היגיון כלכלי ועסקי. על כן, סבר בית המשפט כי הפרשנות שהציעה הנתבעת לא תאמה את מכלול נוסח הדברים בתוספת.

נוסף על כך, בית המשפט סבר כי הפרשנות שהנתבעת ייחסה לתוספת נעדרת כל היגיון מסחרי. במועד חתימת התוספת הדירות עדיין לא היו מוכנות למסירה, ולא סביר שהתובעת כקונה, שאמורה לקבל דירות, תסכים לקבל פיצוי בעוד מועד המסירה הצפוי אינו ידוע. כלומר, לפי טענת הנתבעת היא הייתה יכולה להתמהמה עם השלמת הדירות ללא הגבלה. אולם, אין קונה שיסכים להסדר כזה בעיקר לא התובעת, העוסקת ביזום מקרקעין ומנהליה בעלי ניסיון רב בתחום.

בית המשפט דחה את טענת הנתבעת כי התובעת לקחה על עצמה סיכון מבוקר כאשר חתמה על התוספת לאחר שהתקבל ההיתר, והעדיפה לקבל פיצוי שברקע טענות על עיכובים מצד התובעת. על כן, לא ניתן ללמוד מהדברים על שלילת ההסדר הקבוע בחוק המכר לפי הסכם הקומבינציה, ואין מקום לפרש את סעיף הוויתור בתוספת כמי שמתייחס גם לאיחור מעבר למועד הנדחה.

בית המשפט קבע כי לא יעלה על הדעת שהצדדים יקבעו חיוב חוזי מהותי בדבר מועד מסירה, ללא כל סנקציה בגין הפרתו. הפרשנות המתקבלת היא שסעיף הוויתור מתייחס לאיחור מהמועד המקורי ועד מועד המסירה הנדחה שהוא ספטמבר 2016, וזאת תמורת תשלום הפיצוי המוסכם. לפיכך נקבע שהתוספת אינה שוללת את זכותה של התובעת לקבל פיצוי בגין איחור במסירת הדירות החל ממועד זה.

בנסיבות אלה קיבל בית המשפט את התביעה לתשלום פיצויים בגין איחור במסירת שתי דירות שנבנו במסגרת הסכם קומבינציה, וחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 452,500 שקלים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד מועד התשלום בפועל.

ת"א 29496-06-17