תביעה לפינוי נכס מסחרי בשל אי תשלום דמי שכירות

דרגו את המאמר

התקבלו 1 דירוגים בציון ממוצע: 5.0 מתוך 5

אל בית משפט השלום בירושלים הוגשה תביעה לפינוי מושכר, שמשמש כאולם אירועים, לפי תקנה 215ז(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, בטענה שלא שולמו דמי השכירות. מנגד טענו השוכרים כי נגרם להם נזק כלכלי עקב שיפוצים שבעלת הנכס ביצעה בסמוך, לכן הם אינם חייבים בתשלום דמי שכירות.

על פי עובדות התביעה, התובעת היא בעלים של נכס הנמצא בירושלים, שבו פועל אולם אירועים. בהסכם שכירות מנובמבר 2016, התקשרה החברה הנתבעת עם התובעת לצורך שכירות הנכס. מנהלי החברה ערבו בהסכם בערבות אישית להתחייבויות, שהם משמשים כמנהליה. בין התחייבויות אלה נכללה התחייבות לפנות את האולם אם לא ישולמו דמי השכירות, ועל כן שני המנהלים ערבים לנושא הפינוי.

התובעת עתרה להורות לחברה ולמנהליה לפנות את האולם, בטענה שלא שולמו דמי השכירות לחודשים ינואר ופברואר 2019. בכתב ההגנה לא חלקו הנתבעים על כך שדמי השכירות לא שולמו, ואף הוסיפו ומסרו כי לא שילמו גם את דמי השכירות לחודשים העוקבים, מרץ ואפריל 2019.

הנתבעים טענו כי החל מנובמבר 2018, מבוצעות עבודות בניה בידי התובעת, בחלק הגובל עם האולם. דבר שגרם לנזקים שכוללים פגיעה אסתטית לרבות רטיבות, אריחים שבורים וצינור ביוב שהועתק והותקן בקיר החיצוני מעל הכניסה, מטרדי רעש ולכלוך, הקטנת שטח האולם, חסימת פתחי אוורור ויציאת חירום, חפירת מדשאה צמודה לאולם שבה נערכו אירועי ערב וקבלת פנים, השחתת ציוד והרתעת לקוחות.

האם השוכרים רשאים לקזז את דמי השכירות עקב הנזקים שנגרמו להם?

לטענת הנתבעים, נגרמו להם נזקים כספיים ולראיה הציגו דוחות יתרות של אולם האירועים המעידים על ירידה בהכנסות בהשוואה לתקופות מקבילות. לטענתם התובעת הפרה את הסכם השכירות בכך שגרמה לשינוי ייעודו של הנכס, מאחר שלא ניתן להפעיל בנכס אולם אירועים, בשל חריגה מתנאי הרישוי, התקינה והביטוח, ובשל גרימת רעש ולכלוך.

הנתבעים הוסיפו וטענו כי הם בעלי זכות עכבון במושכר לפי סעיף 19 לחוק החוזים ויש לאפשר להם להמשיך לקיים אירועים באולם כדי להקטין את הנזקים שנגרמו להם וכדי למנוע תביעות מצד לקוחות ופגיעה כלכלית בהם.

לאחר בחינת ראיות הצדדים והעדויות שהוצגו, סבר בית המשפט כי יש להיעתר לתביעה, בעילת פינוי של אי תשלום דמי שכירות מזה ארבעה חודשים. על פי הסכם השכירות, קיים מנגנון של סיום השכירות בסוף ספטמבר של כל שנה, עם אפשרות להאריך את הסכם השכירות לתקופה של שנה, מדי שנה, עד לספטמבר 2012, ובכפוף לקיום התחייבויותיה לפי ההסכם.

פיגור בתשלום דמי השכירות יביא לפינוי מהנכס

כמו כן, נקבעו דמי שכירות, בסך 60 אלף שקלים לחודש לשנת השכירות הראשונה, ואז העלאה הדרגתית מדי שנה, ובמקביל הפקדת פיקדון בגובה 60,000 שקלים בידי התובעת. בהסכם נקבע כי פיגור בתשלום דמי השכירות מעבר ל- 60 ימים יביא לפינוי החברה מהנכס, אף ללא צורך בפניה לבית המשפט.

בית המשפט דחה את טענות הנתבעים וקבע כי הן אינן מספקות מענה לאי תשלום דמי השכירות. בית המשפט ציין כי במקום שבו הוכחה הפרת ההסכם בידי הנתבעים, והם מאשרים כי לא שילמו את דמי השכירות לאולם, אך טוענים כי עמדה להם זכות לעשות כן, הנטל עליהם לבסס זכות זו. ואולם הם לא עמדו בנטל זה ולא ביססו את הטענה שהתובעת היא שגרמה להם לנזקים.

בית המשפט ציין כי גם אם היה מוכח שהתובעת הפרה את הסכם השכירות, הרי שההפרה אינה מזכה את הצד השני בפטור אוטומטי מחיוביו. בכפוף לתנאים שנקבעו בדין, מזכה הפרה בזכות לבטל את ההסכם בהודעה למפר ובסעדים כמו תשלום פיצויים או אכיפה.

במקרה זה, לא נטען שהנתבעים ניסו לבטל את ההסכם או הודיעו על ביטולו לתובעת, ואף מדברי הנתבע עלה שבפועל המשיכו להחזיק באולם ולהפעילו. הנתבעים לא טענו לקיזוז נזקים מדמי השכירות, ואף זכו בהנחה והמשיכו לשלם דמי שכירות מופחתים לאורך 2018. לכן, לא ניתן למצוא בטענותיהם הסבר הולם להימנעות גורפת מתשלום דמי השכירות.

בנסיבות אלה נתן בית המשפט צו המורה לנתבעים לפנות את הנכס, וזאת בהתאם להוראות הקבועות בהסכם השכירות. בנוסף חייב את הנתבעים בהוצאות התובעת ובשכר טרחת עורך דינה בסכום כולל של 6,000 שקלים.

תא"ח 7036-02-19