חיוב חברה בתשלום ארנונה במתחם בתי הזיקוק

דרגו את המאמר

חיוב ארנונה במתחם בתי הזיקוק

חברה הממוקמת במתחם בתי הזיקוק בחיפה, שהוחל תחת אחריותה של העירייה רק לפני שלוש שנים, נאלצה בהחלטה של בית המשפט לפרוע את חוב הארנונה. במהלך השנים החליטה עיריית חיפה לספח את השטח תחת חסותה, והחברה העותרת, שמרבית מניותיה נמצאות בבעלות בז"ן, לא הופיעה בפני הוועדה שקיבלה החלטה זו.

לאחר ההמלצה על החלת השטח תחת אחריותה של עיריית חיפה, הוגשה לבג"ץ עתירה והחברה העותרת נרשמה כצד בעתירה. במסגרת העתירה לבג"ץ, התחייבו העותרות כי יישאו בתשלום הארנונה במידה ועתירתן תידחה.

בעקבות שינויים במתחם העיר חיפה, שלחה עיריית חיפה שומת ארנונה למתחם בתי הזיקוק, ובשל שומה זו הוגשה עתירה נוספת נגד העירייה. בעקבות עתירה זו שלחה העירייה מודדים למתחם בתי הזיקוק ושם גילו נציגיה כי החברה העותרת עובדת בשטח תחת בז"ן. אי לכך, העירייה שלחה לעותרת חיוב ארנונה נפרד מהחיוב של בז"ן.

העותרת - העירייה פעלה תוך שיהוי בלתי סביר

העותרת טענה כי חיוב הארנונה לגבי התקופה שלפני החלת השטח תחת עיריית חיפה לא נעשה כדין. לדידה, מדובר היה ב"שומה רטרואקטיבית פסולה" אשר הוצאה לה על ידי העירייה, לאחר שלוש שנים שהן שיהוי בלתי סביר. העירייה טענה לעומתה כי החברה העותרת נהגה בחוסר ניקיון כפיים, היות והיא ידעה היטב על ההליכים המתנהלים בנוגע למתחם, וביניהם הצהרתה החד משמעית של בז"ן כי תשלם את הארנונה במידה ותפסיד בבג"ץ.

בית המשפט קבע כי עירייה או רשות מקומית רשאית לגבות ארנונה מתושבים או עסקים, כל אימת שהשטח בו הם נמצאים הינו תחת אחריותה. השופט ציין כי למרות שבחיוב הארנונה נשוא התובענה, קיים גם חוב בגין תקופה קצרה לפני החלת הריבונות המלאה על מתחם בתי הזיקוק, אך במקרה דנן ישנן נסיבות חריגות המאפשרות גבייתו. בית המשפט קבע כי הצהרותיה ופעילותיה של בז"ן בבג"ץ, בניסיונות למנוע הכרה בחוב הארנונה, היו ידועות לעותרת, ועל כן אין היא יכולה למשוך עצמה מהן היום.

 
בית המשפט התייחס גם לטענת השיהוי הניכר בהוצאת שומת הארנונה, והשופט אף ציין כי שיהוי זה הינו בלתי סביר בעליל. עם זאת, השופט מתח ביקורת חריפה על החברה העותרת אשר עשתה כל שביכולתה על מנת להתחמק מתשלום הארנונה, ולהימנע מהכרה על ידי עיריית חיפה. אי לכך השופט קבע כי יותר משהתרשלה העירייה בהמצאת שומת הארנונה, התנהלותה של העותרת הייתה בלתי הולמת שבעתיים.

השופט קבע כי העותרת התנהלה באופן שהתנהלה על מנת לשרת מטרה אחת בלבד – "לדחות את הקץ" ולהתחמק מתשלום הארנונה. השופט פסק עם זאת כי יש לחייב את העותרת רק במחצית הארנונה בעבור התקופה שלפני החלת ריבונות חיפה על מתחם בתי הזיקוק, בגין השיהוי.