פינוי כלה מדירה לאחר גירושין - דירה בבעלות אביו של החתן

דרגו את המאמר

פינוי אישה וילדים מנכס הנמצא בבעלות אביו של הגרוש

גבר ואישה החליטו לבוא בברית הנישואין. לאחר החתונה, החליט אביו של החתן לאפשר לבני הזוג לגור בנכס הנמצא בבעלותו. מדובר בבית בן שתי קומות, כאשר האב מפנה את אחת הקומות לטובת הזוג הצעיר, ואילו הוא ואשתו נשארים לגור בקומה האחרת. לאחר כ-15 שנה, התגרשו בני הזוג. אי לכך, אביו של הגבר ביקש את פינויה של האישה וארבעת ילדיה הקטינים מהדירה. האישה התנגדה וטענה כי יש לה זכויות בנכס אשר אינן מאפשרות את הפינוי. 

בית המשפט נדרש לבחון האם האישה הינה בעלת זכויות בנכס, וזאת לאחר החזקת הדירה במשך כ-16 שנים רצופות, במהלכן שלטו האישה ובעלה בדירה שליטה בלעדית. בפסק הדין נכתב כי המענה לשאלה זו מורכב משלושה פרמטרים – נסיבות קבלת זכות החזקה והשימוש בדירה, היקף זכות השימוש, ונסיבות השימוש בדירה (היקף השנים, יכולת השליטה ותשלום התמורה).

כעולה מהראיות אשר הוצגו בפני בית המשפט, בני הזוג קיבלו מאביו של החתן זכות שימוש בלעדית בדירה מיד עם נישואיהם. במהלך השנים לא שילמו בני הזוג שכר דירה, ואף לא נשאו בחשבונות החשמל. מצד שני, הורי החתן לא ביקשו מעולם תשלום כאמור, והייתה הסכמה שבשתיקה לגבי מגורי המשפחה הצעירה בחינם. האישה טענה כי סוכם בין חמה וקרובי משפחתו כי היא ובעלה יכולים לגור בנכס. עם זאת, לא הוכח כי הכוונה הייתה להעניק לבני הזוג בעלות בדירה.

מטרת ההרשאה הייתה למעשה – למגורים בלבד. זכות השימוש שנוצרה הייתה אפוא סיכום כללי אגב הנישואין, אשר לא זכה לביטוי בהסכם הנישואין ואף האישה העידה כי היא ידעה שמדובר בזכות מגורים בלבד.

לא הוכח הסכם בכתב

בית המשפט דחה את טענת האישה לכך כי הוקנתה לה בדירה זכות בעלים מכוח הסכם בכתב. הסכם זה לא הוכח, לא הובא לאישורו של בית המשפט והיה בעייתי מבחינה ראייתית. בית המשפט קבע כי הזכות אשר ניתנה לאישה ולבעלה בדירה הייתה זכות שימוש והחזקה ללא תמורה כלשהי במשך תקופה ארוכה. מדובר בזכות אישית ואין כל ראיה בכתב להסדרים אשר במסגרתם הוענקה הזכות, כמו גם למועד סיומה.

בחינה משפטית עיונית של המקרה הנדון העלתה כי מדובר בזכות שאילה במקרקעין. לטענת האישה, זכות השאילה הינה בלתי הדירה, ולטענת אבי החתן מדובר בזכות שאילה אשר נקצבה מראש לחמש שנים והתחדשה מעת לעת. זאת ועוד, החם הודיע כי הוא זקוק לנכס לטובת בן אחר, ועיכוב בהעברת הבן לדירה פוגע בסיכוייו של האחרון להינשא.

דיני השאילה קובעים כי המשאיל רשאי לבטל את השאילה כאשר הנכס נחוץ לו לשימושו העצמי (וזאת גם בתוך תקופת השאילה). לחילופין, ניתן לסיים את הסכם השאילה אשר נערך בין הצדדים ללא הגבלת זמן, בהודעה בתוך זמן סביר מראש.

בית המשפט קבע כי יש לשמר את זכותו הקניינית של אבי החתן על הנכס, וזאת מכוח ההגנה החוקתית ועדיפות זכות זו על פני יתר הזכויות במקרקעין. זאת ועוד, השופט "יצא בקריאה" למגזר הערבי להסדיר את הזכויות במקרקעין בין בני זוג – עם עדיפות להסכמים בכתב. "במציאות הישראלית, והיות והמשטר הקנייני החוקי מחייב את כל אזרחי המדינה, לא ניתן לפצל דיני הקניין על פי השתייכות מגזרית", נכתב בפסק הדין.

לסיכום, נקבע כי האישה ובנותיה גרו בנכס מכוח זכות שאילה אך זכות שאילה זו לא הייתה בלתי הדירה. כמו כן, לא ניתנה לאישה ולבעלה זיקת הנאה במקרקעין ועל כן רשאי בעל הנכס – אבי החתן – לבקש את פינוייה של כלתו ונכדיו מהקומה האחרת בביתו.