התובע טען כי פונה מהנכס שלא כדין ובניגוד לרצונו

דרגו את המאמר

השוכר הגיש תביעה בפני בית משפט לתביעות קטנות בראשון לציון, ודרש לקבל פיצויים בסך של 6,000 שקלים בגין עוגמת נפש שנגרמה לו כתוצאה מפינויו מן המושכר שלא כדין. מנגד טענה בעלת הבית כי הבקשה להתפנות מהדירה הגיעה ביוזמת בת זוגו של התובע, על כן יש לדחות את התביעה נגדה.

התובע חתם עם הנתבעת על הסכם שכירות עבור דירה במרכז הארץ. במהלך חודש מאי 2014, הוא נלקח על ידי המשטרה למעצר, לאחר חיפוש שנערך בדירה השכורה. לטענת התובע, בעודו נתון במעצר, בעלת הבית גירשה את חברתו מהנכס והכריחה אותה לפנות את הדירה באופן לא חוקי, תוך שהיא מסרבת להשיב את כספי השכירות בחזרה.

בעלת הדירה איימה להחליף את הצילינדרים במושכר

חברתו של התובע העידה כי בעלת הבית התקשרה אליה לאחר פשיטת המשטרה, ובקשה ממנה לפנות את הדירה עד ליום המחרת, ואף איימה כי תחליף מנעול בדלת הכניסה, במידה ולא תתפנה. עוד הוסיפה כי מאחר והיתה מבוהלת היא נשמעה להוראותיה ופינתה את הדירה עוד באותו הערב, והדבר גרם לה לעוגמת נפש רבה, על כן דרשה לקבל פיצויים.

מנגד טענה בעלת הבית, כי בעקבות פשיטת המשטרה על המושכר, התובע וחברתו נעצרו באישון לילה. לאחר שחרורה מהמעצר, ביקשה בת הזוג לאפשר להם לעזוב את הנכס, מאחר ואין להם די כסף לשלם את השכירות.

בעלת הדירה התחשבה במצבם של השוכרים והשיבה את השיקים

בעלת הבית ציינה כי היא אפשרה להם לפנות את הנכס, למרות שמדובר ביציאה מהסכם השכירות לפני הזמן, ועל פי החוזה היא היתה זכאית לחייב אותם על כל החודשים שנותרו לאותה שנה. ואף ציינה כי עוד באותו הערב הגיעה בת הזוג לדירה ופינתה אותה בסיוע של אביה.

לדבריה, לאחר ימים ספורים, שוחרר התובע ממעצר והתקשר להודות לה על כך שאפשרה להם לפנות את הדירה, ואף קיבל חזרה את יתרת השיקים, לרבות שיק בטחון על סך 5000 שקלים. בעת הדיון אישר התובע כי הנתבעת השיבה לו את יתרת השיקים למשך שארית התקופה בה לא התגורר יותר בדירה, כולל שיק הביטחון.

לאחר שמיעת טענות הצדדים, העדיף בית המשפט את גרסתה של בעלת הבית, שהיתה אמינה ועקבית, לעומת גרסתו של התובע שהיתה רצופה בסתירות, ואף לא הוכח הן בכתב התביעה והן בעדותו בבית המשפט, כי באיזשהו שלב הוא הביע את התנגדותו לפינוי.

התובע לא הצליח להוכיח שהתנגד לפינוי

עוד נקבע כי התובע וחברתו התגוררו יחד בדירה השכורה החל מהיום הראשון, למרות העובדה כי החוזה היה רשום רק על שמו, על פי בקשתם. בשל כך בעלת הבית זיהתה את חברתו, כמי שמוסמכת לפעול בשמו, ולקבל החלטות בנוגע למגורים, כולל פינוי מהמושכר.

על כן גם במידה והוכח שבעלת הבית היא שדרשה את פינויו מהמושכר, למרות שהוכח אחרת, הרי שהתובע הסכים בהתנהגותו ובהתנהגות בת זוגו לפינוי. בנסיבות אלה התביעה נדחתה, והתובע חויב לשלם הוצאות משפט בסך של 500 שקלים.

ת"ק 21036-07-14