זכויות חכירה לדורות על נכס שעבר לשטח בשליטת הרשות הפלסטינאית

דרגו את המאמר

תביעה בנושא זכויות החכירה של נכס שנמצא בתחומי הרשות הפלסטינאית

מהו תוקפה של אופצית חכירה לדורות הנמצאת בחוזה חכירה לגבי נכס אשר נמכר בשטח ישראל ונמצא כעת בתחומי הרשות הפלסטינאית. האם הסכמי אוסלו מבטלים את תוקפה של האופציה בחוזה המכר ובעלי הנכס אינם יכולים לבקש הארכתו? זהו עניינה של התביעה להלן.

התובעים הינם בני זוג נשואים, תושבי ירושלים, בעלי תעודת זהות ישראלית שאינם אזרחי ישראל. לתובעים ישנן זכויות חכירה בנכס הממוקם בתחום שטח B, שהינו בשליטה ביטחונית משותפת של הרשות הפלסטינאית ומדינת ישראל, ובשליטה אזרחית של הרשות.

התובעים הציגו בבית המשפט הסכם בינם לבין הממונה על הרכוש הממשלתי באיו"ש משנת 1983, אשר מכוחו הוקנו להם זכויות בנכס לתקופת הרשאה ל-49 שנים החל משנת 1979. בנוסף, בהסכם שהוצג בבית המשפט הוכנס סעיף, ובו קיימת לתובעים אופציה לחכירה נוסת של 49 שנים נוספות בתום התקופה. 

עם זאת, סעיף 15 בחוזה שהוצג, קבע כי במקרה שבמשך תקופת ההרשאה ישתנה הדין באיזור, לא יהיה הממונה חייב בהארכת תקופת ההרשאה. במילים אחרות, במידה וישתנו סדרי הביטחון בשטח בו נמצא הנכס (מעבר בין ממשלות, לדוגמא) לא יהיה חייב הממונה על הענקת האופציה לחכירה נוספת ל-49 שנים.

התובעים הגישו לביטוח הלאומי תביעה לגמלת הבטחת הכנסה בשנת 2007, ובטופס התביעה ציינו את זכויותיהם בנכס. לאחר הגשת התביעה, נערכה שומה לנכס על ידי הביטוח הלאומי, ושמאי מקרקעין מטעם המוסד העריך את שווי הנכס בסך של 85,000$. על יסוד הערכה זו, ייחס הביטוח הלאומי לתובעים הכנסה רעיונית מהנכס בסך 2,225 ₪ לחודש.

כמה שווה הנכס?

המחלוקת העיקרית בין הצדדים הייתה בעניין השווי של הנכס אשר לגביו הוצאה שומת מקרקעין מטעם הביטוח הלאומי - בעלת השפעה על שיעור הגמלה שאושרה לתובעים.

התובעים טענו כי בעקבות הסכמי אוסלו וחלוקת שטחי יהודה ושומרון בין ישראל לבין אש"ף, נוצר מצב משפטי חדש, אשר משפיע על טיב והיקף זכויותיהם בנכס. לדידם היה נכון להעריך את זכויותיהם בנכס באופן המיטיב עמם, כך שההנחה שתשמש בסיס להערכת שווי המקרקעין, תהיה שזכויות החכירה שלהם בנכס מסתיימות בשנת 2028.

 
בית המשפט, לעומת זאת, קיבל את גרסתו של המוסד לביטוח לאומי. השופטים קבעו כי בהתאם להוראות הסכמי אוסלו, המועצה הפלסטינאית שנכנסה לנעלי הממונה על הרכוש הנטוש, חייבת לכבד את הזכויות החוקיות של ישראלים הקשורות לאדמות הנמצאות באזורים תחת הסמכות הטריטוריאלית של המועצה.

"ישראלים" מוגדרים בהסכם אוסלו כ"כוללים גם רשויות סטטוטוריות ישראליות ותאגידים הרשומים בישראל". בסעיף ההגדרות אין כל הבחנה בין "תושב ישראלי" לבין "אזרח ישראלי", ולפיכך הסעיף חל הן על תושבי ישראל והן על אזרחי ישראל. התובעים הינם תושבי ישראל בעלי תעודת זהות ישראלית, ולפיכך - הוראת שמירת הזכויות המעוגנת בהסכם הביניים חלה עליהם.

אי לכך, הערכתו של השמאי, אשר התבססה על תקופת חכירה המסתיימת בשנת 2077, היה טובה בעיני המשפט, וכמוה גם ההכנסה המוערכת של התובעים על ידי הביטוח הלאומי.