צו הריסה למבנה עסק בשל הפרת חוק החופים

דרגו את המאמר

הריסת מסעדה בין הפרת חוק החופים - צו הריסה

רע"פ 7373/12

חוק שמירת הסביבה החופית, אשר נכנס לתוקפו בשנת 2004, הינו חוק שנועד להגן על רצועת החוף בישראל והשטח הסמוך לה. החוק, אשר מכונה "חוק החופים", נחקק בשל הצורך לשמור על חופי הים התיכון בישראל שנמצאים (לפי דברי ההסבר לחקיקה) "תחת איומי פיתוח תמידיים". איומים אלה באים לידי ביטוי מחד בגין עתודות בנייה גדולות לאורך רצועת החוף, ומאידך בשל הקושי של הרשויות להתמודד מול יזמים המציגים אינטרסים כלכליים שונים. החוק מעניק לרשויות כלים אפקטיביים להתמודד עם פגיעה באזורי החוף באופן בלתי מבוקר. להלן דוגמא למקרה אשר זהו עניינו.

במסגרת מבצע לאכיפת חוק השמירה החופית, המדינה ערכה ביקורת אודות מבנים שונים הממוקמים על חוף אולגה באזור השרון. מבנה המסעדה הוותיקה, "פנינת הים", אשר נבדק אף הוא במסגרת המבצע, נמצא כפוגע בחוף. פקחי הרשות קבעו כי המבנה, אשר הוקם כ-50 מ' בלבד מקו החוף, מונע מהציבור מעבר חופשי באזור. אי לכך, המשרד להגנת הסביבה הוציא כנגד המסעדה צו הריסה ותביעה להשיב את המצב לקדמותו. כמו כן, בעל המקום חויב גם לשאת בעלות שיקום החוף בגין הפגיעה בסביבה. המשרד להגנתה הסביבה ציין בצו כי לא זו בלבד שמבנה המסעדה גרם לפגיעה סביבתית, אלא שהמקום הוקם ללא היתרי בניה ופעל שלא כדין.

בעל המסעדה מתנגד ומעלות טענות שונות כנגד הצו

בעל המסעדה מיהר להגיש בקשה לביטול הצו. במסגרת בקשה זו, בעל המסעדה טען כי המבנה איננו חוסם את המעבר החופשי ברצועת החוף וכי לא מדובר - כנטען בצו - ב"פגיעה בהתפתחות הטבעית ובמערכת האקולוגית שבחוף". בית המשפט השלום דחה את הבקשה וערעור שהוגש על פסק הדין הנ"ל נדחה בבית המשפט המחוזי. בעל המסעדה לא אמר נואש ופנה בעניין לבית המשפט העליון. במסגרת בקשת רשות ערעור שהוגשה על ידי האחרון לבית המשפט העליון, בעל המסעדה טען כי היות החוק אשר היווה את הקרקע המשפטית למתן הצו - חוק השמירה החופית - הינו חוק חדש, לא היה לו די זמן להתאים את המבנה להוראותיו הדווקניות.

כמו כן, בעל המסעדה טען כי מדובר בחוק ובו "מונחים עמומים" אשר הרשויות ביקשו לעשות בהם "שימוש בכוח בצורה קיצונית ופוגענית". לדבריו, החוק מונע למעשה כל בנייה על חוף הים וזאת בשל הוראותיו העמומות ופרשנותן הקיצונית על ידי גורמי האכיפה. זאת ועוד, בעל המסעדה טען כי היה מקום לבחון "אפשרויות אחרות" ליישום הצו ולא היה צורך לקבוע הריסה מוחלטת של המבנה.

בית המשפט: שתי ערכאות קבעו כי המבנה פוגע בסביבה

מנגד, המשיב (המשרד להגנת הסביבה) טען כי לא היה מקום להתערב כעת בהחלטות משפטיות שניתנו הן בבית המשפט השלום והן בבית המשפט המחוזי. מקל וחומר כאשר גם צמצום הצו לא היה יכול למנוע את הפגיעה של המסעדה ברצועת החוף נשוא המקרה. כמו כן, במשרד הגנת הסביבה הדגישו כי בין כה וכה המסעדה פעלה שלא כדין.
 

בית המשפט העליון דחה את הבקשה. השופט שהם קבע כי עצם העובדה שמדובר בדבר חקיקה חדש יחסית איננה מצדיקה מתן רשות ערעור כחותמת גומי. על פי רוב, בית המשפט העליון איננו נעתר לבקשות כגון דא אלא כאשר עומדים על הפרק סוגיה משפטית או שיקולי צדק מרחיקי לכת. "לא זהו המקרה", קבע השופט שהם.

המבקש ניסה אמנם לשוות להליך המדובר נופך כאילו עסקינן בתביעה של כל בעלי העסקים אשר בנו את פרנסתם על חוף הים, אך בית המשפט העליון לא קיבל טענה זו. בפסק הדין נקבע כי היות ושתי ערכאות נכנסו בעובי המקרה ובחנו את הסוגיה לגופה, לא היה מקום לדון בעניין גם בגלגול שלישי. הודגש כי שתי הערכאות הקודמות קבעו באופן מפורש (ושאינו השתמע לשני פנים) כי מבנה המסעדה המדובר פגע בחוף הים. יתרה מכך, המבקש קיבל הזדמנויות רבות לצמצם את הפגיעה אך הוא מיאן מלנקוט בהתאם.

דהיינו, הוכח כי רשויות האכיפה לא נהגו כלפי המבקש בחוסר צדק ומקל וחומר כאשר עסקינן במסעדה שפעלה ללא רישיון ומבלי לקבל את ההיתרים הדרושים. לא זו אף זו, השופט ציין כי לא היה מדובר בפסיקה בררנית. בפסק הדין הוזכר כי שלושה צווים נוספים אשר הוטלו כנגד עסקים בחוף אולגה לא בוטלו אף הם חרף בקשות ביטול שהוגשו על ידי בעליהם. יתרה מכך, אחד הצווים כבר בוצע לפני כשנה.