הליך משפטי בעקבות סכסוך חנייה בבית משותף

דרגו את המאמר

סכסוך חנייה בבית משותף

החיים בשכנות יכולים להיות קרקע פורייה ליחסים טובים וחמים. עם זאת, פעמים רבות ניטשות מחלוקות שונות בין שכנים אשר אין מנוס מלהביא אותן לפני בית המשפט. דוגמא "קלאסית" לכך הינה וויכוחים אודות בעלות על חנייה משותפת. להלן דוגמא למקרה כאמור.

מדובר בבני זוג, עורכי דין במקצועם, אשר גרים בבני ברק בבית משותף. בני הזוג הגישו תביעה כנגד שכנתם וזאת בטענה שהאחרונה נועלת חצר משותפת בה נמצאת חנייה שאמורה להיות לטובת דיירי הבניין. לטענתם, בעשותה כן, השכנה מונעת מהם את השימוש בחנייה. מנגד, השכנה טענה כי על פי הסכם שנחתם בינה לבין בעל הבית הקודם, החנייה הינה שלה לשימושה הבלעדי.

במסגרת התביעה, בני הזוג ביקשו מבית המשפט השלום בתל אביב להוציא צו אשר יאסור על השכנה לנעול את הכניסה לחנייה בבניין. לחילופין, התובעים ביקשו כי בית המשפט יקבע סידור מוסכם לשימוש בחנייה בין הדיירים בבית המשותף. כמו כן, עורכי הדין עתרו לפיצוי בסך 2,500 שקלים בעקבות הנזקים שנגרמו להם בגין התנהלותה של השכנה. בית המשפט בחן את נסיבות המקרה וטענות הצדדים, וקבע כי דין התביעה להידחות. בפסק הדין נקבע כי השכנה השכילה להוכיח הסכם קודם בינה לבין בעל הבית ממנו היא רכשה את הנכס, לפיו היא זכאית לעשות בחנייה שימוש בלעדי. השופט קבע כי הסכם זה הינו הסכם אשר מחייב גם את בני הזוג התובעים. בני הזוג לא אמרו נואש ופנו עם העניין לבית המשפט המחוזי.

בית המשפט המחוזי: התובעים ידעו על ההסכם והחנייה שייכת לשכנה באופן בלעדי

במסגרת הערעור, בני הזוג טענו כי הם השתמשו בחנייה שבחצר מאז שהם נכנסו לדירה בשנת 1998. לטענתם, החנייה נחסמה לשימושם האישי וזאת לאחר שהתגלע סכסוך בינם לבין הנתבעת. סכסוך זה לא היה קשור לחנייה ובני הזוג טענו כי השכנה החליטה לעשות דין לעצמה ולנעול את שער החצר המשותפת (הסכסוך עסק דווקא בשתילת עץ לימון בחצר).

מנגד, המשיבה טענה כי כאשר היא ניהלה סכסוך משפטי עם בעל הדירה הקודם, הוסכם בין הצדדים שבעל הדירה יבנה על הגג בתמורה לשימוש בלעדי שלה בחנייה. השכנה הדגישה כי הסכם זה אושר על ידי בית המשפט בזמנו וקיבל תוקף של פסק דין. אי לכך, נטען כי מדובר בהסכם המחייב את כל דיירי הבניין, גם אלה שלא היו צד לו. השכנה ציינה כי בני הזוג המערערים היו מודעים להסכם עת הם נכנסו לגור בבית המשותף.

בני הזוג הכחישו את מודעותם להסכם והפנו את בית המשפט המחוזי לכך שהוא לא נרשם בטאבו. לטענתם, הם לא היו יכולים לדעת על ההסכם הלא-רשום והוא נודע להם רק בשנת 2007 כאשר השכנה שלחה להם מכתב בעניין.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. בפסק הדין נקבע כי אמנם לכאורה הסכם הפשרה לא היה פומבי ועל כן לא היה ניתן לאוכפו. עם זאת, במקרה דנן, בית המשפט ציין כי הנסיבות הרלבנטיות העידו שבני הזוג ידעו גם ידעו על קיומו של ההסכם המדובר. יתרה מכך, הוכח כי הם ידעו אודות ההסכם כבר בשנת 1998, עובר לכניסתם לדירה.

בית המשפט הדגיש כי בני הזוג לא התנגדו להסכם ועל כן הם מנועים כיום להציג טענות כנגדו. למעלה מכך, נטען כי טענות כגון דא לא היו יכולות להיות מועלות כעת בחלוף תקופת ההתיישנות. עם זאת, בית המשפט קבע כי השכנה איננה רשאית לנעול את החצר המשותפת וזאת משום שההסכם לא חל על יתר דיירי הבניין. בסופו של היום, ערעורם של בני הזוג נדחה והם חויבו בתשלום הוצאות בסך כ-25,000 שקלים.