תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין לאחר 37 שנים, האם התיישנה?

דרגו את המאמר

התקבלו 2 דירוגים בציון ממוצע: 4.5 מתוך 5

לפני כ-37 קיבל בית המשפט החלטה להורות על פירוק שיתוף במקרקעין. החלטה זו לא יושמה במשך למעלה משלושה עשורים וכעת בעלי הזכויות שאינם אוחזים בנכס דורשים את הפירוק. האם התביעה התיישנה? האם מדובר בפסק דין והאם יש מקום להחיל במקרה זה את סעיף 21 לחוק ההתיישנות?

התובעים והנתבעים בעניין זה הינם בעלי הזכויות הרשומים בנכסים שעברו אליהם בירושה בשלהי שנות ה-60. בית המשפט מינה בזמנו עורך דין אשר ישמש כמנהל העיזבון עבור הנכסים. בתקופה בה ניהל עורך דין את עיזבון המנוחים, בשנת 1970, לא הייתה בין הצדדים מחלוקת לגבי העובדה שבעלי הזכויות בנכסים הם כל היורשים על פי דין של המנוחים. עם זאת, התובעים לא פעלו לפירוק השיתוף והנתבעים השתמשו בנכסים והתנהגו בהם מנהג בעלים.  

אף אחד מהנתבעים או מי מטעמם לא טען בזמנו כי לתובעים אין זכויות בנכסים מתוקף היותם יורשים והנתבעים לא טענו כי זכויות אלו התיישנו. דבר זה בא לידי ביטוי באופן מפורש בבקשה למתן הוראות אשר הוגשה על ידי מנהל העיזבון לבית המשפט ובה נרשם כי "במאי 1970 הוסכם על דעת כל היורשים למכור את הנכסים ולחלק תמורתם".

אם כן, ברור כי עד למועד ההחלטה בנוגע למכירת הנכסים, הנתבעים לא טענו טענת התיישנות ובמועד זה זכויותיהם של התובעים לא התיישנו. הנתבעים אף לא טענו כי בזמנו נערכו הסכמים מוקדמים אשר היה בהם כדי לשנות את מצב הזכויות בנכסים.

האם לאור העובדה שהתובעים לא פעלו לשם יישום החלטה זו במשך 37 שנים, והנכסים טרם נמכרו עד היום ולא הוגשה כל תביעה לפירוק, ניתן כעת לתבוע הפירוק? האם תביעה זאת התיישנה?

מהו סעיף 21 לחוק ההתיישנות?

סעיף 21 לחוק ההתיישנות קובע כי ניתן לטעון טענת התיישנות כנגד פסק דין כאשר עברו עליו 25 שנה מבלי שהזכאי לפיו עשה פעולה כלשהיא לבצעו. במקרים בהם מועלית טענת התיישנות זו, מקובל למנות שלושה טעמים עיקריים לקבלתה – נימוק ראייתי (נעוץ בקושי לשמור מסמכים רלבנטיים תקופה כה ארוכה), חזקת הנכונות לוותר (השיהוי מעיד על כך שהזוכה בפסק הדין וויתר על זכותו) ואינטרס ההסתמכות של החייב.

הלכה פסוקה היא כי הרציונאל אשר עומד בבסיס סוג התיישנות זה חופף באופן חלקי את הטעמים אשר יש בהם להצדיק טענות התיישנות. דהיינו, השהיה ארוכה בביצוע פסק דין עשויה להעיד כי הזוכה מוותר על זכייתו. כמו כן, ברור כי החייב, כמו גם צדדים שלישיים, עלול להסתמך על הימנעותו רבת השנים של הזוכה מלפעול לביצוע פסק דין.

עם זאת יש להדגיש כי בין התיישנות עילה לבין התיישנות פסק דין קיים שוני מהותי. בניגוד לנתבע הפוטנציאלי, החייב מודע במהלך כל תקופת ההתיישנות לקיומו של פסק הדין. אי לכך, בתי המשפט אינם נוטים להפריז בעוצמת ההגנה על אינטרס ההסתמכות של החייב.

התובעים לא ויתרו מעולם על זכויותיהם ומדובר בהחלטה ולא בפסק דין

במקרה דנן, בית המשפט קבע כי לא ניתן לומר שההחלטה בדבר פירוק השיתוף שניתנה ב-1970 הינה בגדר פסק דין אשר חל עליו חוק ההתיישנות. התובעים לא הגישו תביעה כנגד הנתבעים וההחלטה שניתנה לא יצרה זכויות שלא היו לתובעים לפני ההחלטה. כל מה שנאמר בהחלטה הוא שיש למכור את הנכסים.

ההגיון מאחורי התיישנות פסק דין מבוסס על כך שלא ניתן לקבל את אותו סעד אשר כבר נפסק בפסק דין. במקום שבו תביעה נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך, אין צורך להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם, אם התביעה החדשה מבוססת על עילה זהה.

במילים אחרות, התובעים אינו טוענים כי הם זכו בתביעתם ועילתם נבלעה בפסק הדין. ההחלטה שניתנה בדבר פירוק השיתוף לא שינתה את המצב העובדתי והמשפטי וההחלטה למכור את הנכסים הייתה בעיקרה החלטה טכנית גרידא.

במקרה דנן, נקבע כי לא מדובר באנשים אשר פלשו לקרקע לא להם כאשר לא הייתה להם כל זכות במקרקעין. הן לנתבעים והן לתובעים יש זכויות במקרקעין מכוח ירושת המנוחים. לפיכך, הנתבעים שהו במקום כדין והיו בעלי זכות לעשות בהם שימוש סביר.

השופט קבע כי העובדה שהתובעים לא מנעו מהנתבעים להחזיק בנכסים במשך כל השנים אינה יכולה לגרוע מזכויות הבעלות שלהם על הנכסים. לפיכך, נקבע כי חוסר המעש של התובעים במקרה זה אינו מצדיק את דחיית תביעתם על הסף מחמת התיישנות.

"כשם ששותף במקרקעין יכול להרשות לשותפו להחזיק בנכס בחזקה בלעדית במשך 50 שנה ולא ניתן לטעון כי אי אפשר לבצע פירוק שיתוף בחלוף שנים רבות, הוא הדין במקרה דנן שבו אנו עוסקים בשותפים. במקרה דנן, מגורי הנתבעים בנכסים לא יצרו חזקה נוגדת", נכתב בפסק הדין.